מנצ'סטר, עיר המפעלים הקודרת, הייתה כנראה המקום הכי מעניין מוזיקלית בין סוף שנות ה-70 לשנות ה-90 המוקדמות. ההתפתחות המוזיקלית שהתרחשה בתוך עשור, היוצרים המעולים שפרצו, הקהל העירוני הנודע ולייבל אחד ששלט ביד רמה על העיר היו למשהו עוצמתי מקומי שכבר לא רואים היום, וספק אם בכלל יכול לקרות שוב סביב עיר אחת. מנצ'סטר היתה העיר השלטת בתחום המוזיקה, בבריטניה של אותם ימים.
על אף שכבר הייתה בית לזרמים שונים של מוזיקה, יריית הפתיחה לסיפורה העכשווי של מנצ'סטר התרחשה ב-4 ביוני 1976, עם הגעתם לעיר לראשונה של להקת הפאנק הלונדונית; הסקס פיסטולז. הופעתם של הפיסטולז באולם לסר שבעיר, שינתה את פניה המוזיקליים של מנצ'סטר לעד. על אף שעל פי האגדה נכחו בקהל רק 42 אנשים, כולם היו משמעותיים במה שעתיד להתרחש בעיר; הקהל כלל את חברי להקת "סטיף קיטנז" (שהפכה לימים לג'וי דיויז'ן), את מוריסי, שהקים לימים את הסמית'ס, וגם את מיק האקנל, לימים מנהיג להקת סימפלי רד. מוריסי, אז עוד כתב מוזיקה צעיר, כתב ביקורת על ההופעה לעיתון NME הבריטי וסיים במשפט: "אני אשמח לראות את הפיסטולז מצליחים. אולי אז הם יוכלו לקנות בגדים שלא נראים כאילו הם ישנו בהם".
אדם נוסף היה בקהל באולם לסר. היה זה מנחה טלוויזיה בשם טוני ווילסון. ווילסון, אז מנחה של תכנית המוזיקה "So it goes", הושפע עמוקות מההתרחשות המוזיקלית והחליט ליזום, יחד עם חברו אלן ארסמוס, ערבי הופעות שענו לשם The Factory. יוזמה זו הפכה בהמשך להיות הלייבל Factory Records. ווילסון כונה מר מנצ'סטר, והוכתר המפקד הראשי של הסצנה המוזיקלית בעיר. הריליס הראשון של פאקטורי שיצא בינואר 1979 כלל קטע מז'אנר הניו-וייב, ההקלטה הראשונה של להקה לא ידועה בשם ג'וי דיויז'ן. שישה חודשים אחר-כך הם ישחררו את אלבום הבכורה שלהם בפקטורי, Unknown Pleasures. למרות שעם יציאתו האלבום לא זכה להצלחה במצעדי הפזמונים, לימים היה ברור שהוא שינה לנצח את פני עולם המוזיקה. עם הסאונד הייחודי להם, ג'וי דיוויז'ן השתלטו על הסצנה המוזיקלית של מנצ'סטר, ומעט זמן אחר-כך נודעו ברחבי בריטניה.
שנה אחר כך, ערב יציאתם למסע הופעות באמריקה, הסולן איאן קרטיס, אחד מסמלי מנצ'סטר הנצחיים, התאבד. חברי הלהקה החליטו להמשיך תחת השם New Order. ניו אורדר שאבו השראה מאווירת הפוסט פאנק הקודרת של ג'וי דיויז'ן ושילבו בה ניו-ווייב ואלקטרוניקה רקידה. השילוב הזה הוא מה שיהפוך את ניו אורדר לאחת הלהקות המצליחות שיצאו ממנצ'סטר ומבריטניה בכלל. חברי הלהקה הם גם אלו שביחד עם טוני ווילסון ואנשי הלייבל פקטורי, הקימו בשנת 82' את מועדון ההסיינדה. במקור המועדון הוקם כדי שיהיה בית ללהקות של הפקטורי, אך לימים הפך לסופר קלאב בינלאומי.
השינוי הגדול ביותר שחוותה מאנצ'סטר הגיע בשנים 1986 ו-1987, עם ההשפעה הגוברת והולכת של מוזיקת ההאוס. הפוקוס עבר מלהקות חיות לדיג'יים. השינויים המוזיקליים עברו גם על ההרכבים שצמחו בעיר; השפעות של אסיד האוס עם תחייה מחודשת של רוק פסיכדלי באו לידי ביטוי במוזיקה של להקות כמו Happy Mondays ו- Inspiral Carpets. על אף השוני ביניהן, השפעות אלה יחד עם אווירת הדוניזם הפיצו בשורה חדשה ברחובות העיר הצפון מערבית, והבשורה כונתה בפי כל: "מאדצ'סטר".
ייתכן שהלהקה החשובה ביותר שצמחה מסצנה זו היתה הסטון רוזס; להקתו של איאן בראון. הסטון רוזס היו ההתגלמות של הרוח הניסיונית של התקופה, החופשיות, והחדשנות המוזיקלית של מנצ'סטר באותם ימים. לאחר שהוציאו אלבום בכורה שנחשב לאחד האלבומים הטובים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הבריטית, הסטון רוזס ערכו ב- 1990 את אחד המופעים המפוקפקים ביותר בהיסטוריה, מופע ענק על אי ספייק; האירוע סיפק לדור הבאגי של מנצ'סטר פסטיבל וודסטוק משלהם, ולקיץ לוהט אחד, מנצ'סטר חוותה את עצמה כמקום החשוב ביותר של סצנת המוזיקה הבינלאומית.
שנות ה-90 הביאו לדעיכתם של מועדון ההאסיינדה ושל פקטורי. פקטורי פשטו את הרגל ב-92' וחמש שנים מאוחר יותר המועדון נסגר. הכוחות הדומיננטיים מאחורי האנרגיה המוזיקלית של העיר נעלמו. אך השפעתם של מוסדות אלה סללה את הדרך לז'אנרים חדשים, כמו הברייקביט, שישתלטו על הממלכה בעשור הבא.
עם זאת, מנצ'סטר עדיין לא איבדה את מעמדה כעיר מוזיקלית שלטת. צמד אחים, ילידי העיר, אוהדי כדורגל שרופים, שהקימו בשנות ה-90' את אחת הלהקות הגדולות ביותר בהיסטוריה של הרוק, דאגו לכך.